מיכל וימר, תרפיסטית בהבעה ויצירה, ומומחית לפענוח ציורים וכתבי יד של ילדים, בני נוער ומבוגרים, נסעה לספארי. במשך 6 שעות, בכל יום בטיול, היא נסעה ופגשה את ממלכת החיות באיזור הטבעי שלהם. פעם אחת לקראת הזריחה, ופעם אחרת לקראת השקיעה. פעם לאזור האגמים ופעם לאזור הסוואנה ומהר מאוד - היא הבינה שיש קשר הדוק בין חוכמת הספארי לחוכמת המשפחה.
הנה 6 מסקנות שאפשר להסיק מהטבע אל הטבע האנושי של כולנו:
איפה המקום הכי טוב לתפוס נמר?
כשרוצים לחפש את הג'ירפות הולכים לאזור העצים. גם אם יש שם עלה אחד בלבד על כל העץ, יש סיכוי שתעמוד לידו ג'ירפה נחושה שתלעס אותו (בכל זאת היא משקיעה 16 שעות מהיום רק לאכילה...), וכשרוצים למצוא את הנמרים חייבים ללכת לשדה הפתוח, שם הנמר יכול לנצל את המרחב הפתוח לריצה אחרי הארוחה הבאה שלו.
מהטבע לטבע האנושי: גם לילדים שלנו יש לכל אחד את הסביבה הבטוחה שלו, ויש משהו בטיול ספארי שנקודת המוצא שלו היא שאנחנו נלך לפגוש אותם בסביבה הבטוחה שלהם ולא להיפך –משהו שאפשר לאמץ אותו גם לספארי המשפחתי. בואו נראה דוגמא: יש ילדים שהסביבה הבטוחה שלהם היא שליטה – הם צריכים להרגיש שהם בשליטה על מה שקורה מסביב. וזה לא יעזור "לזרוק" אותם למצבים של חוסר שליטה. יש ילדים שהסביבה הבטוחה שלהם היא מרחב – ולא נשיג תוצאה טובה אם כל הזמן נפלוש להם לטריטוריה ולא נכבד אותה.למה בעצם האריה שואג?
עמדנו שם בשעת ערב, החושך כבר ירד על הספארי. והאריה פיהק. המדריך עצר מיד ואמר שזה סימן טוב. פיהוק? אני חושבת לעצמי, בדרך כלל זה סימן טוב לעייפות. אבל כבר למדתי שהחוקים של העיר לא עובדים כאן. פתאום, האריה לקח שאיפה עמוקה ומתוך מקום עמוק מאד בבטן, במאמץ רב, הוציא שאגה, ועוד אחת ועוד אחת. חשבתי בהתחלה שאולי העמידה שלנו שם עם הרכב הדומם, מציקה לו אבל זה לא היה זה – לקראת שעת הערב, הוא קורא לאחיו האריות שנמצאים אי שם בסוואנה. הוא קורא להם, והם עונים. קורא להם שוב, והם עונים שוב ואז הוא מעריך את המיקום שלהם ומתחיל לצעוד לכיוונם. כי בערב רוצים לישון ביחד.
מהטבע לטבע האנושי: גם עם הילדים שלנו כל שאגה היא בעצם קריאה לתקשורת, כל התנהגות אלימה היא קריאה לתשומת לב מדויקת יותר. כשילד שואג, לא מקשיב בשיעור, מוריד את המכנסיים בהפסקה לילד אחר בכוונה, מקלל את ההורים שלו – כל שאגה כזאת מכעיסה ומפחידה ככל שתהיה, היא בעצם קריאה לקשר, ויושב מאחוריה צורך אחד – להיות ביחד, להיות חלק מקבוצה.מה הדבר הראשון שעושה אנטילופה כשהיא שומעת רעש לא מוכר?
בורחת? אז זהו שלא. הייתי בטוחה שהחיות יברחו מרחש המנוע של רכב הספארי, אפילו מהמבנה המוזר שלו. הייתי בטוחה שכאשר יהיה מפגש בין חיות בספארי גם תהיה בריחה לכל הכיוונים. אבל לא. אחד הרגעים הקסומים שקרו שם הוא בדיוק הרגע הזה – החיה שומעת רחש לא מוכר, היא מרימה ראש, מביטה עמוקות, ממתינה ואז מחליטה מה לעשות.
מהטבע לטבע האנושי: חשבתי אז שזה די הפוך מאתנו בני האדם –הרבה פעמים כשאנחנו רואים משהו לא מוכר, האינסטינקט הראשוני (וההישרדותי) שלנו הוא לקטלג את זה לדבר הכי דומה שמוכר לנו. אני שמה לב לזה בעיקר בעבודה שלי עם הורים למתבגרים – 'הילד מעשן? הוא בדרך הבטוחה להיות נרקומן'; 'הילד שותה? זהו! מחר הוא כבר יחזור לי שיכור וינשור מהלימודים'. חשבתי לעצמי כמה יפה זה הרגע הזה של האנטילופה שבו כשהיא מזהה התנהגות לא מוכרת, היא עוצרת לרגע, מתבוננת, חוקרת – בודקת בדיוק מה זה. אם היא הייתה יכולה, אולי הייתה שואלת גם כמה שאלות...איך תופסים בדיוק את הרגע?
אין כזה דבר "רגע", טיול בספארי הוא שיעור בסבלנות.
מהטבע לטבע האנושי: גם הורות היא כזאת. הורים אומרים לי לפעמים: "מתי, מתי אני כבר נראה מהילד הזה נחת?!". אפשר בקלות לשים תווית איתור על כל חיה ולמצוא אותה בסוואנה בזמן אמת, אבל האפשרות הזאת לא קבילה אצל המדריך שלנו, והוא עונה לנו בהבעת מיאוס: "אבל אז זה יהיה כמו בגן חיות, וזה ממש משעמם!" – אפשר להבין אותו. יש משהו קסום בציפייה, בחיפוש ובגילוי. בספארי ים, למשל, אפשר לחכות המון זמן עד שהלוויתן מבצבץ מהמים, אבל כשהוא בוחר לעשות את זה, וזה לא לכבודנו – זה מדהים ומרגש יותר מכל מופע להטוטי דולפינים. וגם פה יש כללים (בדיוק כמו אצל ילדים) לכל אחד יש את הרגע שלו שבו הוא "יוצא החוצה".מה הסיבה האמתית לזה שהזברה לובשת פיג'מה?
כשמטיילים בספארי, ומסביב הכל חום וירוק, לא כל כך ברור איך פסים בשחור ולבן הצליחו לשרוד כאן בכלל. אז למה באמת לובשת הזברה פיג'מה? מסתבר, שהלבוש של הזברה הוא הכי הישרדותי שיש: בגלל שהאריה רואה רק בשחור-לבן! וכשהזברה במנוסה, הפסים מתערבבים לו והוא לא מצליח "להתפקס" עליה, או במילים אחרות – לתפוס אותה. ככה פשוט.
מהטבע לטבע האנושי: עם ילדים – הרבה פעמים שאלתי את עצמי בשביל מה כל הקשב והריכוז הזה הופיע פתאום ושטף כל כיתה פנויה? אז זהו, שאם מסתכלים על זה מנקודת המבט של ספארי – זו הדרך השקטה (או הרועשת) של הדור החדש לשנות את שיטת החינוך. כמו שהזברה "מדברת" עם האריה דרך הלבוש שלה, כך הילדים "מדברים" אל מערכת החינוך דרך ההתנהגות שלהם, ואומרים לה דבר או שניים על שיטת הלימוד שמתאימה להם.ה-GPS? מסתבר שהוא יותר חכם ממה שחשבתי
ולא, אני לא מתכוונת לזה שהוא יודע לאן לפנות, ומתי בדיוק. אני מתכוונת לזה שהוא יודע להכיל את הטעויות שלי. כמה פעמים בנסיעה יצא שלקחתי את הפנייה הלא נכונה, שלא הבנתי אותו, או שהוא לא הבין אותי. קורה. קרה. והוא - בלי יותר מדי דרמות – קולט שטעיתי ופשוט "מחשב מסלול מחדש" – בלי להגיד לי "אני לא מאמין שזה שוב קרה לך?! ולמה את לא מקשיבה לי אף פעם?!" – אלא פשוט מחשב את המסלול מחדש. וחשבתי על זה, שגם עם הילדים שלנו לפעמים כדאי להיות הורה מסוג GPS, וכשיש טעות רק לחשב מחדש את המסלול ולהמשיך הלאה.