את ישיבת הסיעה השבועית פתח ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד עם האשמה חריפה כלפי האופוזיציה - וגם כלפי התקשורת. "אין עריקים, אין רוב, אין דרמה. סתם מכרו לתקשורת אגדות. מתישהו כולם צריכים להבין שהאופוזיציה מפיצה שקרים וסתם מנסה להכניס את המדינה לכאוס. זה תלוי רק בנו", אמר. מרוב שלפיד היה עסוק בחיפוש אחר אשמים במצב התזזיתי של הממשלה, הוא פספס את הדרמה.

ח"כ ג'ידא רינאוי זועבי ממרצ איבדה סבלנות להימשכות ההליכים במינוי שלה לקונסולית הערביה הראשונה - והחליטה ללמד את הקואליציה לקח. בנט, לפיד והורוביץ שמעו על הפרישה שלה מהקואליציה מהפרסום ב-N12, ובמשך דקות ארוכות ניסו להשיג אותה ללא הצלחה. הורוביץ גם ניסה לתאם איתה פגישה דחופה אך ללא הועיל: היא העדיפה קודם לכן לדבר איתו דרך התקשורת.

זועבי בריאיון אחרי הפרישה: "זו נקודת אל חזור, אצביע על פי מצפוני"

חגיגות בליכוד: "ממשלת הכישלון הפכה למיעוט"

אם פרישת עידית סילמן הייתה "מחדל יום הכיפורים של הממשלה" שעצמה עיניים מול האיתותים, כאן לא היה אפילו מידע מוקדם על הכוונות של זועבי לנקוט צעד כה מרחיק לכת. לא מעט דמיון יש בין המקרים, שעל שניהם גילו בנט ולפיד מהתקשורת: גם זועבי התמודדה במשך תקופה ארוכה עם לחצים מבית (כפשוטו) וטענות קשות על תפקוד הממשלה. בנוסף חשה תסכול מהיחס ומאי מימוש ההבטחות שניתנו לה.

ישראל בדרך לבחירות? הזירה הפוליטית

הודעת הפרישה שלה היא הלבנה הנוספת בחומה שהקואליציה קיוותה למנוע את נפילתה. היא אומנם מקלה על איילת שקד, אביר קארה וניר אורבך ומחזקת את הנרטיב שלפיו זו ממשלת ימין שמקבלת החלטות ביטחונית ענייניות, אך בקואליציה גוברת התחושה שמשיכה אין-סופית של החבל תביא לבסוף לקריעתו.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן 

לפיד, שבחודש פברואר הודיע על המינוי פורץ הדרך של זועבי, הוא הנפגע המרכזי מהפרישה שלה: החוק קובע מפורשות כי ראש ממשלת המעבר יהיה נפתלי בנט - למעט מקרה שבו שני חברים מהגוש של בנט (שאינם שיקלי) יביעו תמיכה בפיזור הכנסת. אם הכנסת תתפזר בזכות האצבעות של סילמן וזועבי, בנט יישאר בראש ממשלת המעבר ולפיד יגלה ששוב לא הגיע לארץ המובטחת.

לפיד, סביר להניח, ינסה להפעיל לחץ כבד על זועבי כדי שלא לתמוך בפיזור הכנסת ולדבר לליבה. הוא ניסה לקדם את מינויה של הח"כית שהפילה את חוק הגיוס, ולדאוג לה להטבות אך חברי הכנסת בימינה לא יסכימו לפשרות מרחיקות לכת, וממילא מעדיפים לראות את בנט כראש ממשלת המעבר.

עידית סילמן (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)
אם זועבי תתמוך, היא תוכל לעזור לפזר את הכנסת בלי שראשות הממשלה תעבור ללפיד. סילמן|צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

אחרי לפיד מרצ היא הנפגעת הראשית. המפלגה שהייתה במדבר האופזיציוני 20 שנה כנראה התגעגעה לשם. גם הממשלה הקודמת שבה הייתה חברה, ממשלת ברק, לא האריכה ימים: היא נפלה בין היתר בגלל הקרבות האין סופיים בנושאי הדת בין מרצ למפלגות החרדיות, ומרצ הייתה אז המפלגה השנייה שפרשה מהממשלה. במרצ חששו מהתרחיש שבו ההיסטוריה תחזור על עצמה, וכעת הם מודאגים מאוד מהליכה לבחירות - במיוחד כאשר הם אלו שהובילו לפירוק הממשלה, ועוד בשם השמירה על מסגד אל-אקצא ושיח' ג'ראח.

מרצ (צילום: יונתן זינדל, פלאש/90 )
מכה קשה למרצ: ההיסטוריה חזרה על עצמה|צילום: יונתן זינדל, פלאש/90

ב-74 שנות קיומה ידעה ישראל ממשלות רבות - רחבות, צרות ואפילו ממשלות מיעוט - אבל ממשלה כמו של בנט מעולם לא שרדה לאורך זמן. ראשית, מדובר בממשלה מגוונת ביותר שבינה לבין עצמה לא מצליחה להגיע להבנות, ושנית, מאחר שאין לה רשת ביטחון קבועה מבחוץ שתעזור לה לשרוד את הטלטלות השונות כפי שהיה לרבין ופרס. בעוד שממשלות המיעוט בעבר יכלו לסמוך על האופוזיציה בנושאים שאינם שנויים במחלוקות, הפעם, האווירה הרעילה בין הצדדים הפכה את ממשלת בנט לממשלה מאותגרת במיוחד. וכך, כבר בשבוע השני של כנס הקיץ של הכנסת, גבולות הגזרה מתבררים היטב.

עוד לפני הודעת זועבי, הממשלה איבדה את הרוב בתחום הדת והמדינה. הרשימה המשותפת כרתה ברית עם החרדים וכל הרפורמות שהיו בקנה, ובראשן רפורמת הגיור, יוכנסו עמוק עמוק לפריזר. זו גם הסיבה שהקואליציה לא הזילה דמעה על התפטרותו של מתן כהנא ממשרד הדתות: כולם הבינו היטב שמאותו רגע והלאה כהונתו נדונה לכישלון.

המשמעות היא שגם אם תשרוד הממשלה את משבר זועבי, היא תיאלץ להתכנס בחזרה לתחומים החברתיים והכלכליים - וזו גם הייתה אמורה להיות הבשורה שלה מלכתחילה. כאן יש לומר באופן מפורש: מי שיכתיב את המדיניות הכלכלית של ישראל מעתה והלאה הם הרשימה המשותפת והפורשות - זועבי וסילמן: ברצותם תעבור חקיקה, וברצותם תושלך לפח האשפה של ההיסטוריה.

גם בחוקים הביטחוניים מרחב התמרון של הממשלה מוגבל ביותר. רע"ם אומנם מחויבת לתמוך בהם, אך המציאות מלמדת שהיא עושה זאת בחוסר חשק מופגן ותוך גרימת נזק ציבורי גדול לממשלה. המזל הגדול של ממשלת בנט הוא שהציבור לא סבלני להתנגדות לחוקים הנוגעים למערכת הביטחון, ולכן יוכל בנט לנסות להפעיל לחץ על האופוזיציה, בדיוק כפי שעשה השבוע לקראת ההצבעה על חוק "ממדים ללימודים".

גדעון סער ואיילת שקד (צילום: ‏אוליבייה  פיטוסי, פלאש 90)
בליכוד ניסו ללחוץ על שקד דרך המגעים עם סער|צילום: ‏אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

זועבי הצילה את הליכוד מהקושי לחלץ עריק נוסף. בליכוד היו השבוע כל כך נואשים שניסו לפעול בצירים חדשים, כגון הלחצת איילת שקד וחברי ימינה על ידי חיבוקו של גדעון סער ויצירת התחושה שהמגעים איתו מתקדמים. אפשרות אחרת שנבחנה בסביבת נתניהו היא להעביר אי אמון קונסטרוקטיבי ולהקים ממשלה שבראשה עומד יריב לוין, בתקווה שיהיה ניתן לשכנע את גנץ או את סער להצטרף למהלך שכזה. המגעים נבלמו עוד בשלבים ראשוניים אחרי שהתברר שיש התנגדות משמעותית פנימית בתוך הליכוד, וגם אנשי סער רואים בלוין איש אמון, שבפועל ייצג את האינטרסים של נתניהו.

נתניהו בבית המשפט (צילום: ראובן קסטרו)
מתקרב להשגת רוב לפיזור הכנסת|צילום: ראובן קסטרו

ובסביבת בנט, שחוותה לפני שבוע טלטלה נוספת, המחלוקת הולכת ומתעוררת. רוב יועציו של ראש הממשלה מרגישים שהזמן פועל לטובתו: לתפיסתם, הוא זקוק לו כדי לשקם את תדמיתו הציבורית וכדי להחליט לאיזה קהל הוא מכוון. ובכלל, בפוליטיקה זמן הוא נתון דרמטי: איש אינו יודע מה יוליד יום, וכל יום של בנט על כיסא ראש הממשלה בונה את מנהיגותו. זו הסיבה שלא היסס השבוע להתעמת עם נתניהו ולהתגאות בהבנות עם רע"ם סביב הנגב, וזו הסיבה שהלך לנחם את משפחתו של נעם רז ז"ל בקידה, על אף שידע שיחטוף קיתונות של בוז וביקורת. 

אבל ישנם גם קולות אחרים בסביבתו של בנט, קרובים לו שסבורים שכל יום שעובר שוחק את בנט ואת כל גוש השינוי ונותן לנתניהו את הבחירות הבאות על מגש של כסף. לדעתם, ההמתנה למועצת השורא והתלות בזועבי הם בדיוק המתכון המושלם למיאוס ציבורי, וליצירת געגועים לבלוק הימין המאוחד. גם אם בנט מסוגל לצלוח את המשבר, גם האנשים הקרובים לו ביותר, לא בטוחים שזה כדאי. 

דפנה ליאל (צילום: N12)
דפנה ליאל|צילום: N12