עברנו לגן עדן - תיכף נשוב? משפחת זיתון מיבנה היא התגשמות החלום הבורגני. שי ורעות, בשנות ה-30 לחייהם, סגרו לאחרונה 13 שנות עבודה בפרטנר וגידלו בנחת שלושה ילדים - וגם טיפחו פנטזיה טרופית. והם ממש לא לבד.
תראה איזה יופי פסטורלי, הנחל של יבנה - מה יש לכם לעבור לתאילנד?
שי: "אין ספק שיבנה מדהימה, אבל יש לנו חלום כזה לגור על אי, חופים, טבע.. נראה לי שהילדים יתרגלו בקלות".
"זה או עכשיו או אף פעם לא"
לפני כשבועיים הם הגשימו את החלום והילדה מאי כבר החלה לתעד: "אנחנו על חוף מאי קאו. כמו שלי קוראים מאי, רק עם קאו. שתדעו שיש פה מלא חרגולים. אנחנו אומרים כל יום שלום לשמש כי היא הולכת להעיר מדינות אחרות אז נגיד לה 'קאפקון קה', תודה שהארת לנו את היום".
"הדבר הראשון שאבא שלי אמר זה 'שי, למה אתה לא יכול להיות כמו אבא - לצאת לפנסיה לגיל 70 וללכת לטייל בעולם?", נזכר אב המשפחה ומוסיף: "לא צריך לחכות חיים שלמים כדי לחיות או כדי להגשים חלומות. זה או עכשיו או אף פעם לא". משפחת זיתון לא לבד. מאז שפרצה הקורונה עשרות משפחות ישראליות החליטו להחליף את ארץ זבת החלב לחלב קוקוס. בזמן שאנחנו ניסינו לשרוד בין סגר לבידוד, הם תכננו את האקזיט. היעד הסופי קופנגן, תאריך החזרה לא ברור.
עוד לפני שהספקנו להבין את ההבדל בין תו ירוק לסגול, הם כבר קנו כרטיס בכיוון אחד. היום יש באי קהילה ישראלית של עשרות משפחות, רובן צעירות - ההורים בני 40 פלוס, הילדים בדרך כלל עד גיל 12. חלק מהמשפחות אוכלים חסכונות ובאחרות עובדים מרחוק, מהבית או במתחמי עבודה. "יש כאן הכול מהכול - צלמים וגרפיקאים, סופרים ועורכי דין ורואי חשבון ואנשי שיווק ודיגיטל והייטקיסטים", מספרת אפרת רוזנטל, שעברה לקופנגן לפני כשנתיים. "אפילו מנהלות משאבי אנוש, שעד היום היו רגילות לשבת במשרד ולהיפגש רק שם עם עובדים - פתאום עושות את זה כאן מרחוק, בזום"
זאת אולי אחת מתופעות הלוואי המפתיעות של קורונה. רכבת אווירית של ישראלים שמתנחלים בקופנגן. כך מה שהיה פעם אי שמשך ישראלים יוצאי צבא וחובבי מסיבות טבע הופך לאט לאט לגבעתיים. אפילו את חוג השחמט העבירו למסעדה של אחד מאתרי הנופש.
"נקנה כרטיס ואחר כך נחשוב הלאה"
לפני כחודשיים הגיעו המובילים לקיבוץ העוגן והעמיסו את החיים של משפחת רוזמן - גיא, עצמאי בעל עסק לשיווק דיגיטלי, נטע - אשת חינוך בלתי פורמלי - ושלושה בנים בני 7-5. גם היעד שלהם, לפחות לשנה, הוא קופנגן.
מה תעשה בלי המשקולות בתאילנד?
גיא: "לא הרמתי אותן אף פעם אז אין לי בעיה"
מה אורזים כשנוסעים לשנה?
גיא: "את הדברים הגדולים שמים באחסון. מה שאנחנו לוקחים נכנס לשלוש מזוודות".
איך הרעיון התחיל?
גיא: "אני שמעתי פודקאסט של משפחה שחיה בתאילנד ומה שנתקע לי שם זה שם שהם אמרו 'הצעד הראשון הוא לקנות כרטיס' ואמרתי לנטע 'יאללה בואי נקנה כרטיס ואחר כך נחשוב הלאה'". נטע מוסיפה: "האמת היא שגיא ואני מדברים כבר כמה שנים על לנסוע לשנה עם הילדים, לא ידענו לאן - היה חלום על אוסטרליה ועל גואה".
גיא: "בשנה-שנתיים האחרונות כשהיינו בבית ובסגרים ראינו שכיף לנו ביחד ואנחנו יכולים להסתדר ביחד כמשפחה. אני עובד מהבית ונטע פה עם גוני בחינוך ביתי, אז אמרנו שנוכל לעשות את זה בכל מקום". לאחר שההחלטה התקבלה כבר היה קשה לחכות - ובכל יום היה כתוב כמה ימים נותרו למעבר: "הילדים אהבו להסתכל על המקרר ולשאול מתי טסים", מספרת נטע.
"כשנחתנו הרגשנו שכל הפחדים נרגעו"
השבוע, כמו בכל יום בשבוע האחרון, הם עשו את הדרך מביתם החדש לבית הספר המקומי "באמצע הג'ונגל": בית ספר בין-לאומי עם תוכנית בריטית, ובכל זאת נעליים הם לא חלק מהתלבושת. מערכת השעות כוללת אנגלית, תאית וחשבון וגם מוזיקה, אומנות וארכיטקטורה. בשנת הלימודים הזו כמעט מחצית מהתלמידים דוברי עברית. "הילדים מאוד התלהבו מהשטח, זה לא בית ספר רגיל, זה בטבע יותר. מצד אחד יש לימודים, מהצד השני יש המון חופש".
הזוג אריק ואפרת רוזנטל ("מרגיש כאילו שנים לא הייתי בקניון") לא חיכו לקורונה בשביל המעבר. כבר לפני שנתיים אריק הודיע לעובדים במשרד יחסי הציבור שלו שהוא ימשיך לנהל אותם מרחוק, ואפרת יצאה לחל"ת מחברת הביטוח שבה עבדה עוד לפני שזה נהיה טרנד. הם ארזו 3 ילדים ולפטופ והחליפו את הפקקים של איילון בטוקטוקים של קופנגן. "אצלי בתחושה זה היה אמור להיות רק לכמה חודשים, אצל אריק התוכניות היו אחרות", מודה אפרת. "כשנחתנו בעצם הרגשנו שכל הפחדים נרגעו, הרגשנו שטוב לנו ואנחנו סוף סוף זוכים להיות ביחד כמשפחה לחוות, לראות, הרגשנו שזה מאוד נכון".
הקורונה תפסה אותם בדיוק כשהתחילו להתרגל למציאות החדשה. למרות החשש להיתקע במדינת עולם שלישי בזמן מגפה עולמית, הם החליטו להישאר. "אנשים אומרים לי 'איזו באסה לנו שנתקענו בתקופת הקורונה בקופנגן' ואני אומר שאם להיות בקופנגן בתקופה הזו זה נקרא להיתקע, אז אני מוכן להיתקע כאן כל החיים שלי במקום הזה", הוא מצהיר.
כדי להפיץ את הבשורה הם פתחו את הבלוג olo - only live once שבו הם משתפים תמונות וסרטונים מהחיים שלהם וזה תפס. "המון אנשים קיבלו משם השראה והתחברו", מציינת אפרת. "בעצם נתנו קול לחלומות כמוסים וסודיים שהרבה מאוד אנשים חונקים ולא מעזים להוציא החוצה".
"קשה יותר להשיג בתים על החוף"
לאחרונה אפרת ואריק העלו הילוך וארגנו מפגש זום לישראלים סקרנים שרוצים לגוון קצת את השניצל בפאד-תאי. בתוך 48 שעות נרשמו 700 משפחות. "אנחנו יודעים שעשרות מהן כבר מתוכננות לבוא בשנה הבאה, ועוד הרבה אנשים מתכננים וחולמים", מסביר אריק.
אבל שלא יהיו לכם אשליות בקשר לתאילנד: לא לכולם זה מתאים ולא את כולם הקהילה המקומית מחבקת. "במרץ חגגתי פה יום הולדת, וזה היה יום ההולדת הכי עצוב שהיה לי", מודה קרן כהן רייפמן. "כי אין לי פה עדיין ותק עם האנשים ואני עדיין לא מרגישה שהשפה שלי היא שפת המקום, אני לא מרגישה ביטחון בשפה ועוד לא בחרתי את האנשים שאני באמת אוהבת שיהפכו להיות חלק מהגרעין הקרוב אליי".
היא גם הופתעה לגלות מה מאפיין את המשפחות האחרות שעברו לאי: "ראיתי שהישראלים שמגיעים לקופנגן הם לא דווקא אלו עם הראש הפתוח שאני דמיינתי ואלו שהולכים לסדנאות התפתחות ולמסיבות, אלא הם פשוט ברובן משפחות שממשיכות את החיים שהם חיו בישראל ביעד יותר אקזוטי ובלי הבייביסיטר של סבא וסבתא".
כשביקשנו לראיין את הישראלים של קופנגן על המעבר, רבים סירבו. חלקם אמרו בכנות שאין להם עניין לעודד את הריבוי הלא טבעי הזה. "אני מתארת את זה כמו מעיין נעורים כזה שאתה מגלה, ואתה רוצה שהוא יהיה רק שלך כי אתה לא יודע אם הוא ייגמר פתאום", מסבירה נטע רוזמן. "אז לגלות לאנשים על זה? גם להם יש זכות לדעת".
"יש אנשים שמוטרדים פה מזה שהאי מתמלא", מגלה אפרת רוזנטל. "קשה יותר להשיג בתים על החוף כשבאות הרבה משפחות, יש רשימות המתנה במסגרות הלימודיות כאן ולכן אנחנו גם אומרים שזה באמת לא מתאים לכולם".
בסוף, צריך לזכור החיים בתאילנד הם לא חופשה בלתי נגמרת. הצרות של היום-יום נמשכות גם בקופנגן ואנשים לא משתנים רק בגלל שהנוף מתחלף. "זה הזמן להגיד - לא הכול ורוד בקופנגן", אומר אריק רוזנטל על רקע שקיעה ורודה, "החיים הרבה יותר מורכבים. החיים לא נהיים מושלמים ברגע שנוחתים על אי בתאילנד, ממש לא. אבל זה עוזר לחפש את האושר ולמצוא אותו כשהסביבה היא כזו מדהימה".