אתי פלדמן, בת 23 בזמן התמונה, נזכרת וצוחקת: "מה שעשינו אז זה 'הזדנגפנו' מלשון דיזנגוף. זה היה הרחוב שכולם הסתובבו בו להראות את עצמם, שואו אוף כזה. מי שאיתי זה האקס שלי, משה, והכלבה שהייתה לנו - שנופי. עוד אז רק יצאנו, אחר כך התחתנו ונולדו לנו שני ילדים, ואז התגרשנו. בכלל לא ידעתי שצילמו אותנו אז. לפני חודשיים פתאום מתקשר אליי חבר ואומר שהוא ראה את התמונה הזו בפייסבוק. בשנים האלו רחוב דיזנגוף היה במלוא תפארתו, ובימי שישי - אני חושבת שהתמונה צולמה ביום שישי כי אני רואה שלבשתי את מיטב הבגדים שהיו לי - מסתובבים ברחוב ומחפשים איזה מסיבות יש הערב ואיפה כל החברים. היינו נפגשים באיזה בית קפה, היה אז את 'פינתי', וקובעים לאיזו מסיבה ללכת בערב. הייתי אז סטודנטית בשנקר, וכמעט כל הסיכויים שאת המכנסיים שאני לובשת בתמונה תפרתי בעצמי כי תמיד ועיצבתי לעצמי את הבגדים. וכמובן שאני נועלת נעלי פלטפורמה כי אז זה היה מאוד אופנתי"
רינה בן צבי, שהייתה אז בשנות העשרים לחייה, נזכרת גם היא תוך כדי חיוך וצחוק: "אני לא ידעתי על קיום התמונה הזו, אני לא זוכרת את היום הזה במדויק. זה היה ממש פפראצי. היינו זוג צעיר, אני וחיים, עם כלבה בשם פמפי. בדיוק התחתנו. יש קבוצה בפייסבוק שהעלו את התמונות, ובתוך איזשהו מקבץ פתאום מצאתי אותה לפני כמה שבועות. זה היה מאוד מרגש ומפתיע. אני חושבת שזה היה בדיזנגוף, שנהגנו לטייל שם הרבה. הייתה אווירה של מרכז בילויים. היה שם הכול, ואנשים באו לראות ולהיראות. מכל הארץ באו 'להזדנגף'. התלבשנו יפה, והסתובבנו כל היום וחזרנו הביתה מלאי חוויות. גרנו בתל אביב וזה היה חלק מהחיים שלנו, הסתובבנו שם הרבה"
דורית שדה, שהייתה אז בת 22, מספרת בחולמניות: "כיום אני מעצבת אופנה מפורסמת, וכל החיים אני חולה על עצמי, אבל בגיל ההוא עוד הייתי זמרת. החלום שלי היה לעשות קריירה של זמרת אבל הייתי משוגעת על אופנה. לא ידעתי שהתמונה הזו צולמה, זו הייתה הפתעה לא נורמלית לגלות אותה. החתן שלי גילה את זה בפייסבוק, והייתי בעננים, כי באמת זה התאים לי שתפסו אותי ככה סופר אופנתית בת 22. התמונה הזו הבהירה לי עד כמה אני מעצבת אופנה, כי כבר אז, כשבכלל חשבתי לעשות משהו אחר, אני לבושה מיליון דולר. מה שנקרא - הכתובת הייתה ממש על הקיר. בשבילי זה סיפור מדהים, אז הייתי זמרת, בוגרת להקת נח"ל. לא היו לי שום תוכניות להיות מעצבת אופנה, אבל עובדה - האופנה תמיד זרמה לי בדם"
הילה תמיר, שהייתה אז בת 15, ניסתה לשחזר: "לדעתי היינו אז בצוותא או באיזושהי הופעה, לא זוכרת בדיוק, והכי מצחיק זה שבכלל לא הכרתי את הבחור שמצולם איתי. החבר שהייתי איתו אז הכיר אותו. רק בדיעבד, כשראיתי אנשים מגיבים לתמונה שלנו בפייסבוק, גיליתי שקוראים לו יאיר ושהיום הוא פסיכולוג. זה היה בסוף שבוע בערב בתל אביב, אני תל אביבית מלידה, ואותה תמונה הופיעה ביום ראשון לאחר מכן במעריב, ולא ידעתי שזה יהיה בעיתון, זו הייתה הפתעה. מעילי הכבש היה הדבר הכי נחשב כשהייתי בתיכון, וזה היה בחורף והיה קר. אני זוכרת שזו הייתה הופעה של להקה, אולי תמוז, בשנות השבעים אז הייתי יוצאת הרבה יותר להופעות"
שולי זיו, שהייתה בת 24, נזכרת בחיוך: "יעל עברה ברחוב וראתה אותי ופשוט ביקשה לצלם. עבדתי בחנות 'ליליפוט' שהייתה חנות יד שניה וינטג'. וככה התלבשנו אז. לגלות את התמונה הזו לאחרונה - הפתעה גמורה, לא זכרתי שהיא קיימת. חברה שלי שלחה לי ושאלה אם זו אני, לפני כמה חודשים. זה היה נורא נחמד, זיכרון מתוק של איך הייתי הולכת עם צמות. גרתי אז עם הבעל שלי אלדד ברחוב אחד העם, הוא היה צייר וגרנו בדירת גג נורא רומנטית ועבדתי בחנות למטה ולמדתי תיאטרון. אני ירושלמית, ובשבילי זה היה נורא כיף להגיע לתל אביב ומאז נשארתי פה. אהבתי את העולם של האומנות ויצירה והיינו הולכים לתערוכות והצגות. המון חברים, תחושה של חופש, זה היה כל כך כיף. ובאמת לא היה לנו כסף כי היינו סטודנטים, אבל היה בזה משהו נורא רומנטי. שני אומנים בעיר הגדולה".
"בשנות השבעים צילמתי למוספים של מעריב ונשלחתי לפעמים לצלם אנשים שכתבו עליהם כמו אומנים מפורסמים, ואז אהבתי לשוטט ולצלם", נזכרת יעל רוזן. "לא עסקתי בצילומי אופנה ממש, אלא רציתי לבטא מה שהיה ברחוב, איך אנשים התלבשו והתנהגו. זה היה נורא כיף. אז אלו פשוט היו החיים, רציתי לשקף את מה שקורה בחוץ. אהבתי לצלם אנשים, בין אם זה בבית ובין אם ברחוב. ברחוב הרבה פעמים פשוט צילמתי ולא תמיד אמרתי, לכן הרבה הופתעו לגלות את התמונות שהעליתי בשבועות האחרונים. היום אני מאוד מקפידה לבקש רשות כי זה הרבה יותר רגיש, אבל אז היה אפשר לצלם אנשים ברחוב - אז לא הייתה הקפדה לבקש רשות. היו אנשים קבועים שכבר הכירו אותי וידעו שאני צלמת, והיו כאלה שלא שמו לב בכלל".
איך אנשים הגיבו לתמונות שהעלית?
"חגיגה. המון תגובות, זה היה מדהים. המון סיפורים, העליתי אפילו תמונה של מישהי שלא בחיים כבר והמשפחה שלה מאוד התרגשה. לפעמים אנשים זיהו את עצמם ולפעמים בן משפחה או חברה זיהו. תל אביב נורא משתנה כל הזמן, גם עם גורדי השחקים ובתי הקפה שכבר לא קיימים וגם עם האנשים. את האווירה שהייתה קשה לתאר במילים, זה היה נורא כיף".
