"היינו שם בערך 30 בנות בתוך הכספת של הבסיס. זה היה מזעזע. כשהגיעה ההוראה לעבור לחמ"ל, רצנו תוך כדי שהייתה היתקלות קשה עם מחבלים בש"ג. אז כבר הבנו כל מה שקרה", נזכרת רב"ט עדי שדה בת ה-19 מנס ציונה, המשרתת כתצפיתנית בבסיס יפתח הקטן שליד קיבוץ זיקים. לא פחות מחמש שעות הסתתרו עדי וחברותיה בתוך כספת בבסיס.

"באותו יום כבר הרגשנו שזה לא אותו דבר, השיגורים היו בלתי פוסקים. ואז התחילו היריות. שמענו המון יריות והגיעה הוראה שאנחנו צריכות ללכת לחדר ולנעול את עצמנו בכספת. שם היינו חמש שעות בערך עד שהגיעה ההוראה ללכת לחמ"ל", משחזרת עדי.

דבר לא היה יכול להכין אותה למה שבא מיד אחרי שהשתחררה מאותה כספת. מה שהיא מגדירה כדקה המפחידה בחייה. ריצת אמוק היישר מן המסתור אל החמ"ל. "זה בדרך כלל הליכה של ארבע דקות ועשינו אותה באיזה 40 שניות של ריצה", היא מספרת.

מה עובר בראש ב-40 שניות האלו?

"לא באמת עיכלנו, וזה גם לא היה חד-משמעי, היו שמועות שיש מחבל בבסיס. אבל פשוט לא חשבנו על זה באותו רגע לא חשבנו על כלום. רק פחדנו על החיים שלנו".

עשרות מחבלים תקפו את המחנה

מחנה זיקים היה ב-7 באוקטובר לאחת הזירות הקשות והמדממות מכל. מיקום הבסיס - ממש מוקף, כשגבול רצועת עזה נמצא מצד אחד וחוף הים מהצד האחר - הפך אותו למקום תקיפה אידאלי עבור מחבלי החמאס. ואכן הם עלו בעשרותיהם לבסיס, כבר בשעות המוקדמות ביותר של אותו יום ארור. שבעה חיילים נהרגו בקרב שהתפתח שם.

וכל הזמן ההוא עדי וחברותיה היו כאמור באותה כספת. כשהיא הגיעה לבסוף לחמ"ל נהפכה שדה לרגע מתצפיתנית לחובשת ונקראה לטפל בפצועים. החמ"ל מילא במקביל גם את תפקידו הרגיל בניהול המצב, וגם כמקלט שאליו פונו כל צוות הבסיס שאינו לוחם. "שם גילינו שחלק מהתצפיות לא עברו. ירו עליהן. הרבה דברים לא נעימים ראינו שם בחמ"ל. היו לוחמים פצועים ואנחנו עזרנו להם. טיפלנו בהם טיפול ראשוני, בעיקר כדי לעצור את הדימומים שלהם".

"זה עוד היה השלב הרגוע. כשקורים אירועים בחמ"ל מאוד חשוב שהחמ"ל יהיה סטרילי ושקט כמה שאפשר", ממשיכה עדי לשחזר. "כי אז אי אפשר לנהל באמת אירוע כמו שצריך. גם ככה יש את הלחץ של הבנות שיושבות משמרת ואת הפיקוד מאחורה שכולם עונים בקשר. אז ביקשו מכמה בנות, ואני אחת מהן, לצאת לחדר אחר שממש קרוב לחמ"ל ושם היינו עוד כמה שעות על לוחמים שבמשך שעות נעמדו שם עם נשק דרוך לכיוון הדלת".

את מנסה איכשהו ליישם את הדבר שלשמו הכשרת, או שזה לא רלוונטי בכלל בשלב הזה?

"בשלב זה זה לא היה רלוונטי. עם כמה שרציתי להגיע לעזור, זה לא היה אפשרי".

 

מחבלים חודרים לחוף זיקים
חדירת מחבלים לחוף זיקים ב-7 באוקטובר

שבוע מבלי לצאת מהחמ"ל

בהמשך גל שני של מחבלים - גדול וחמוש הרבה יותר - הצליח לחדור לבסיס. בשלב הזה, מספרת שדה, כבר איבדה את תחושת הזמן. כששקע האבק מיום הקרב היא עוד מצאה את עצמה שבוע נוסף משרתת כתצפיתנית. כל השבוע, לדבריה, כמעט ולא יצאה לרגע אחד מהחמ"ל. היא וחברותיה, היא מספרת, גם לא התקלחו.

"על בסיס שעתי היינו מוצאות מחבלים וסוגרות עליהם מעגלים עם מסוק קרב, טנק או כוחות רגליים. ואז מבינים כמה באמת הכוחות בשטח זקוקים לנו. זה רחוק מאוד מהשגרה שלנו, וזה עוד בשטחנו. אני רואה מחבל על דיונה מטר מהבסיס שלי למשל. זה דברים שלא נקלטים. ראינו אותם בשטחנו, מתחבאים בתוך שיחים. עכשיו במקום להשגיח שהם לא ייכנסו לישראל, המשימה שלנו נהפכה לדאוג לכך שהם לא יחזרו לעזה, בחיים".

 

חיסול מחבלים שניסו לחדור לשטח ישראל במרחב זיקים (צילום: דובר צה
חיסול מחבלים שניסו לחדור למרחב זיקים באוקטובר|צילום: דובר צה"ל

"לא הייתה תחושת כישלון", היא דואגת להבהיר. "אבל כן הפריעו לנו כל הדברים שנאמרו בימים הראשונים. זה שהרבה אנשים מבחוץ האשימו אותנו בכל מני דברים. זה פגע מאוד, כי אנחנו ידענו שעשינו הכול. אנחנו עולות למשמרות אחרי טראומה כזאת ועם חוסר בשעות שינה ועם כל הבלגן שקורה וכשהמשמרות האלה גם ככה קשות לנו ואז בסוף מישהו בא ואומר 'התצפיתניות פישלו'. ואת זה אומרים אנשים שלא יודעים בכלל מה אנחנו עושות".

אירוע כזה תורם לגאוות היחידה?

"בתקופת המלחמה הבנו כמה אנחנו חשובות בלסכל אירועים או חדירה של אדם. ידעתי תמיד שהתפקיד הזה חשוב, אבל מה-7 באוקטובר הבנתי עד כמה. לוחמים הגיעו להודות לנו על שהצלנו את החיים שלהם ואני יודעת שכאילו אנחנו עשינו. וגם בימים שאחרי ה-7 באוקטובר סגרנו המון-המון מעגלים. אני מצאתי גם כמה מחבלים, בכמה מקומות, שהלוחמים לא ידעו עליהם והכוונתי לשם כוח אווירי או רגלי. תחושת הסיפוק ענקית".

 בן הזוג נהרג והכול השתנה

שדה, שהתגייסה בינואר 2023, היא כבר תצפינית "ותיקה". מי שמצטרפת להבחנות המקצועיות שלה היא טוראי פטל ביילו רק חודש בצה"ל וכעת חניכה בקורס תצפיתניות. "עכשיו בקורס אני מבינה לאט-לאט כמה משמעותי התפקיד, במיוחד אחרי מה שקרה. ואני חד משמעית חדורת מטרה לסכל כל דבר שיקרה בשביל שה-7 באוקטובר לא יחזור".

פטל ביילו (צילום: דובר צה
פטל ביילו|צילום: דובר צה"ל

עד לפני כמה חודשים החלום של ביילו בת ה-18 מחיפה היה בכלל להיות לוחמת מג"ב. ב-7 באוקטובר נהרג בן זוגה, לוחם גולני, והכול השתנה. "בכלל לא הכרתי את התפקיד, אפילו לא ידעתי שהוא קיים במערכת הצבאית. לא הייתי מסוגלת לחשוב שאי פעם אני אשב ואסתכל על מסך ואהיה העיניים של המדינה. לפני שהתגייסתי עמדו בפני כמה שיבוצים. ואיך שהתגייסתי אמרתי 'זהו. אני הולכת להיות תצפיתנית'. שמעתי הרבה שמועות, כמו שעדי אמרה, שהתצפיתניות כביכול פישלו ושהן לא ידעו מה הם עושות. אז באופן טבעי חששתי נורא כי בסופו של דבר אתה העיניים של המדינה".

"משווה את עצמי ללוחמים"

השיבוצים שעמדו בפני ביילו היו לתפקידי לוחמה - במג"ב או בתותחנים. בתור מי שכאמור חלמה להיות לוחמת היא בכלל לא רואה בתפקיד החדש שלה פחיתות ערך. לתפיסתה של ביילו תצפיתנות היא לוחמה לכל דבר. אני לוחמת לכל דבר. אומנם מול מסך, אבל זה לא אומר שאני לא לוחמת. אני משווה את עצמי ללוחמים גם כי בסופו של דבר התפקיד שלי הוא מסכן חיים. אנחנו יושבים על הגבול ומתצפתים עליו".

ומה ישתנה עכשיו? "לדעתי מעבר לזה שהציבור מעריך אותנו יותר עכשיו. גם התצפיתניות עצמן עכשיו הרבה יותר מעריכות את עצמן ומבינות את החשיבות. וזה מרים להן. אבל יותר מזה, אין כל כך מה לשנות בתפקיד, פשוט שיתחילו להעריך אותנו. שלא יסתכלו עלי ויגידו 'או איזה באסה, מסכנה'. ועכשיו זה באמת השתנה. אומרים לנו, 'כל הכבוד'".

"חד משמעית משהו השתנה, וקיבלנו את זה מהסגל שלנו", מוסיפה פטל, שנמצאת כעת בשבוע החמישי של קורס ההכשרה, מתוך תשעה. "זה לא רק ההערכה של האנשים בבית, אלא התפיסה של המערכת הצבאית כלפי התצפיתניות. פה בקורס כל הזמן מזכירים לנו שדברים הולכים להשתנות בעתיד".