נועם דנינו רק בן 18, אבל עבר כבר חיים שלמים של מאבקים. כילד שגדל במשפחה חרדית עם חמישה ילדים, בעיר שלא מקבלת שונים ממנה, הוא מעולם לא הרגיש שייך. האלימות בתלמוד התורה, אורח החיים הדתי שנכפה עליו והמאבקים עם המשפחה דחפו אותו החוצה, ובגיל 13 הוא החליט שעליו לבצע שינוי מהותי. הוא עבר לפנימייה ומשם לבית ספר אחר עד שנפלט לרחוב - מסתובב בלילה, ישן ביום, ללא מסגרת ראויה. עובד הרווחה שליווה אותו הפנה אותו לעמותת "הגל שלי" - ומאז השתנו חייו. 

רגע המפנה ביחסים בין דנינו והדת הגיע בגיל 13. אחרי כמה שנים שבהן, לדבריו, חטף מספיק סטירות ממנהל תלמוד התורה שבו למד. הוא לא הבין מדוע החינוך שהוא מקבל מתנהל בצורה כזו, התחיל לשאול שאלות, ואז החלו המלחמות. "האלימות הזו פגעה לי בנפש", הוא נזכר. "הייתה כפייה דתית כל הזמן, 'אם אתה לא תלך אנחנו ניקח אותך בכוח'. כל דבר היה בכוח, להניח תפילין זה היה בכוח, לא היה עניין של בחירה ואלו דברים שהכאיבו לי. ללכת עם כובע וחליפה לא הייתה לי ברירה, הם בחרו בשבילי".

דנינו ביקש חופש, רצה לבחור בעצמו, רק שהרצונות שלו לא הסתדרו עם התוכניות שהיו למשפחתו עבורו. "הריבים שלנו היו ממש קיצוניים. צעקות, קללות, ויכוחים אלימים, לא הסכמנו על כלום", הוא מספר. "זה לא היה בגלל שרציתי להיות חילוני, אלא כי לא רציתי לחיות את חיי בתור חרדי הדוק. כל הריבים והוויכוחים בשביל שייתנו לי להיות מי שאני רוצה ושלא יתערבו לי... זו הייתה תקופה מאוד קשה ומתסכלת שגמרה אותי מבפנים".

נועם דנון (צילום: החדשות12)
"רק רציתי שיהיו לי חיים טובים יותר". נועם דנינו|צילום: החדשות12

למזלו של דנינו, עובד הרווחה שליווה אותו ואת משפחתו הכיר לו את "הגל שלי". מדובר בעמותה חינוכית שהוקמה בשנת 2012 כדי להעניק לנערות ולנערים במצבי סיכון הזדמנות "לעלות על הגל", תרתי משמע. באמצעות גלישת גלים רוכשים הנערים כלים לחיים, לומדים להתמודד עם קשיים ומייצרים חוויות הצלחה. אחרי שנים של פעילות וצמיחה, היום מונה העמותה כבר 3,800 בוגרים שממשיכים לקבל ליווי, 1,000 בני נוער שמצטרפים מדי שנה וצוות של 250 עובדים ומתנדבים.

"האנשים האלה שינו לי את החיים"

"באתי סקפטי", נזכר דנינו. "לא ידעתי מה יהיה ופתאום גיליתי עולם אחר לגמרי, עם אנשים שנתנו לי כלים לחיים ועזרו לי. ראיתי את זה בגלישה, איך שאני מתקדם וכולם מעודדים אותי וככה אני עכשיו גם בחיים עצמם. לא האמנתי שאני אראה שינוי כזה גדול. בלעדיהם לא יודע איפה הייתי מוצא את עצמי היום, הייתי יכול להיות בסמים ונרקומן ברחוב והאנשים האלו שינו לי את החיים מקצה לקצה. הם נתנו לי כיוון לחיים, ופתאום הבנתי שאני יכול לעשות עם עצמי משהו ולא לוותר. אני נופל מהגלשן וקם ונופל שוב ומנסה עד שאני מצליח".

אהבתו של דנינו לגלישה הייתה כה גדולה, עד שבלילות בלילות רבים הוא בחר לישון בחוף הים - רק בשביל שיוכל לקום מוקדם בבוקר ולהיכנס כבר למים. "בימי שבת לא הייתה לי אפשרות להגיע לכאן בגלל שאין תחבורה ציבורית, וכל כך רציתי לגלוש שלא הייתי מוכן לוותר על זה", הוא מסביר. "החלטתי שאני עושה את כל המאמצים - גם אם זה אומר שאני צריך לישון פה". לילה חורפי אחד בחוף, בערב פסח, זכור לו במיוחד: "היה ממש קר וגשום ורעדתי מקור. לא באמת הצלחתי לישון, אבל הייתה לי מטרה אחת - לגלוש". 

 

נועם דנון (צילום: החדשות12)
"מה לא עשיתי בשביל הגלישה?". נועם דנינו על הגל|צילום: החדשות12

ערב אחד הבחין מנכ"ל העמותה, ירון וקסמן, בכך שדנינו מתכוון להישאר לישון במקום ועזר לו למצוא מקום ראוי יותר להעביר בו את הלילה. "מה לא עשיתי בשביל הגלישה", נזכר דנינו בהתרגשות. "הייתי קם ב-4 בבוקר ואומר לעצמי שלא מעניין אותי כלום - אני הולך לגלוש. הייתי צועד שבעה קילומטרים ברגל, תופס את הרכבת הראשונה ונשאר כל היום בחוף. זו תחושה של חשמל שעוברת בגוף, הרגע הזה שבו אתה מרים את עצמך על הגלשן והים סוחף אותך... הרגשה שממלאת את הנפש".

"לא האמנתי שהמצב יכול להשתפר, אבל זה קרה"

דנינו מספר בהתרגשות כיצד הפעילות ב"הגל שלי" עזרה לו לצמוח ולהשתפר, גם מחוץ למים: "הם לימדו אותי להאמין בעצמי. ביכולות שלי, בעבודה קשה ובסוף אני מצליח לקטוף את הפירות. זה הדהים אותי לראות את עצמי משקיע ואז מצליח, גם בלימודים".

על הקיר בכניסה למבנה העמותה שנמצא בחוף בבת ים תלוי מדף שעליו בקבוקים שונים. בתחילת דרכם של החניכים המגיעים לעמותה, הם מתבקשים לרשום בפתק את הציפיות שלהם מעצמם עד לסיום הקורס, והפתקים ממתינים להם בתוך הבקבוקים. בבקבוק של דנינו, שכבר הוחלף מאז שהגיע למקום לפני שלוש שנים, נכתבו מילים ששואפות לעתיד טוב יותר.

נועם דנון (צילום: החדשות12)
"חשמל בגוף, הרגשה שממלאת את הנפש"|צילום: החדשות12

"פשוט רציתי שיהיו לי חיים טובים יותר", הוא נזכר. "והיום יש לי את זה לגמרי. לא האמנתי שזה יכול להיות, אבל בסוף זה קרה. היו הרבה פעמים שסיפרתי על הגלישה ופשוט בכיתי. זה היה כל כך חשוב לי, קשה מאוד להסתיר את הרגשות ואת מה שאתה עובר פה".

"החשש הפך למציאות חדשה ומפחידה"

ארגונים רבים מהמגזר השלישי בחרו לעצור פעילות בעקבות התפשטות מגפת הקורונה והסגר האחרון, אך ב"הגל שלי" בחרו לעשות בדיוק את ההפך. למרות אתגר פיננסי מורכב, בחרו מובילי העמותה להעמיק ואף להגדיל את הפעילות למען אלו שזקוקים לכך. לשם כך פתחה העמותה בנוסף ובמקביל לפעילות את תוכנית "חירום עוגן", וגם בימי הסגר הנוכחי מקפידה לפעול ולהתנדב במלוא העוצמה.

"מה שהיה בגדר חשש בשלבים ראשונים של המגפה הפך למציאות ולשגרה חדשה ומפחידה", מציינים מקימי העמותה, עומר טולצ'ינסקי וירון וקסמן. "נסו לדמיין כיצד המצב משפיע על בני נוער שגם כך סבלו מאתגרים מרובים ומגיעים מרקע סוציו-אקונומי נמוך, ללא עורף משפחתי ועם דימוי עצמי נמוך אחרי שנתלשו ממערכת החינוך הנורמטיבית. אלה בני נוער בסיכון מאוכלוסיות מוחלשות, חלקם ממשפחות מרובות ילדים, שמאבדים כיוון, ואנחנו עדים לצריכה מוגברת של סמים ואלכוהול בכל הרמות והגילאים".

דבריו של דנינו ממחישים את חשיבות השמירה על הפעילות במקום לנערים כדוגמתו: "אם הם היו סוגרים לא יודע איפה הייתי מוצא את עצמי. אני חייב את הים ואת הגלישה כדי להישאר מפוקס, המקום הזה מציל חיים". לאחרונה נועם סיים קורס אחים בוגרים - וכיום הוא מעביר את זה הלאה לעשרות נערים שהיו במצבו.

בימים אלו העמותה מגייסת כספים בכדי לשמור על בני הנוער ואף להרחיב את הפעילות. "הצורך בשטח אדיר ובכוונתנו להעניק הזדמנות לעוד מאות שמצפים לסיוע ורוצים להצטרף", מסרו. "רק ביחד נוכל להחזיר את בני הנוער מסיכון לסיכוי, אנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו למסע קסום שיכול להציל חיים".

>> לתרומות לעמותה, היכנסו

לפניות לכתבת: avivitm@ch2news.co.il