"אני לא מבין, למה חמאס תקפו את האנשים שהיו מאוד מסורים לקידום שלום ודו-קיום בישראל?״ שאל אותי אחד המשתתפים במשלחת של סטודנטים מאוניברסיטת הרווארד שהובלתי שביקרה בארץ במרץ האחרון, בזמן שהתהלכנו בשבילי קיבוץ ניר עוז השוממים. לצידנו בתים מפויחים - עדות אילמת להתקפה הברוטלית שאנשי הקיבוץ חוו לפני כחצי שנה. באוזנינו מצלצלים רעשי השיגורים וההפצצות מעזה הסמוכה, ועל האדמה נרקבים אשכוליות ולימונים שאיש לא קטף כשהבשילו.
בראש הטור של המשלחת עמד ארנון ליפשיץ, בנם של עודד ויוכבד שנחטפו לעזה מביתם בקיבוץ ב-7 באוקטובר. מחוץ לבית הוריו הוא סיפר למשלחת שלנו בקור רוח ומבלי להניד עפעף על אמו יוכבד שהייתה החטופה הראשונה לחזור לישראל ועל אביו עודד, שעדיין נמצא בשבי חמאס. בזמן שעברנו דרך גן הקקטוסים שעודד ויוכבד טיפחו במשך שישים שנים, אותו משתתף שאל אותי שוב בתהייה ״אבא של ארנון הסיע חולים עזתים לבתי חולים בישראל, עכשיו הוא נמק במנהרות בעזה. איך חמאס לא הבין שה-7 באוקטובר יחזיר את המאבק הפלסטיני אחורה בעשרות שנים?״.
השאלות הקשות של המשתתפים לא הופנו רק כלפי חמאס, אלא גם כלפינו הסטודנטים הישראלים. השאלת הופנו כלפנו הרבה לפני שנחתנו בנתב"ג עם המשלחת, כשעוד רק הסתובבנו בקמפוס והזמנו את עמיתינו מספסל הלימודים להצטרף לביקור בישראל.
למרות הפוסטרים הרבים הצובעים את קירות הקמפוס עם הזמנות להרצאות, הפגנות, ומפגשים בנושא המלחמה הנוכחית והסכסוך הישראלי-פלסטיני, רק מספר מצומצם של סטודנטים השתתפו במשלחת שהובלתי לישראל החודש. בשנים רגילות, אלפי סטודנטים מאוניברסיטאות אמריקאיות פוקדים את ישראל במהלך שנת הלימודים דרך יותר מ-40 משלחות. נכון להיום, משלחת הסטודנטים הזו מהרווארד היא היחידה שהגיעה לארץ מארה"ב.
בתחילת השנה שעברה מאות מחברי לספסל הלימודים תכננו להצטרף אלינו. הם ארבו לי במסדרונות בין שיעורים על מנת לוודא שאשמור להם מקום במשלחת, וכמו בהופעה של טיילור סוויפט – הרשימות התמלאו עד אפס מקום בתוך דקות ספורות מרגע פתיחת ההרשמה. אחרי 7 באוקטובר אותם סטודנטים השפילו מבט כשנתקלו בי במסדרון או לכל היותר הניחו יד על כתפי ובמבט רציני השתתפו בצערי.
היום, במרץ 2024, הסימפתיה התחלפה בניכור והוקעה לא רק כלפי ישראלים, אלא כלפי כל מי שלתפיסתם מנרמל את ישראל וה״ג'נוסייד״ שלטענתם היא מבצעת בעזה. אם הסטודנטים בהרווארד - אנשים שיאיישו משרות בכירות בבית הלבן, ממשלות זרות וארגונים בינלאומיים אחרים - הם רק הקדימון, אז נראה שהצונמי המדיני כאן על מנת להישאר.
הבידוד הישראלי בקמפוס התחיל הרבה לפני שהתכנס בית הדין בהאג לחקור האם ישראל מבצעת "ג'נוסייד", לפני שממשל ביידן ומדינות אחרות בעולם הטילו סנקציות על מתנחלים אלימים וטרם הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועה. כבר ב-8 באוקטובר, כשחמאס עדיין שלט במספר ישובים בדרום הארץ וממדי האסון טרם התבהרו, הספיקו קבוצות סטודנטים מהרווארד לפרסם הצהרה מבישה שמאשימה את ישראל בכל המצב ולא מזכירה את חמאס ולו פעם אחת. מאז אותו מכתב ידוע לשמצה האוניברסיטה איבדה נשיאה אחת ולא מעט תורמים, ומנסה ללא הצלחה להתמודד עם האנטישמיות וגבולות חופש הביטוי בין כתליה.
על הרקע הזה, הבחירה של כעשרים סטודנטים וחבר סגל אחד לבקר בישראל באמצע המלחמה ולהתמודד עם ההוקעה החברתית שתגיע בעקבות כך, אינה מובנת מאליה. זאת במיוחד כשהאלטרנטיבה שלהם היא להעביר את חופשת האביב על חוף הים במקסיקו או לבקר בכפרים בהודו. על מנת לשכנע אותם להגיע לארץ ולראות את המציאות שלנו בעיניים, התחייבנו לשתי הבטחות: "אפשרות לשאול כל שאלה, ולא להסתיר שום דבר - גם לא את הכביסה המלוכלכת". כידוע, הבטחות צריך לקיים.
המשתתפים פגשו במהלך השבוע תושבים ישראלים ופלסטינים שהציגו להם הסברים שונים, ולא פעם סותרים למציאות המדממת הנוכחית, וחשפו את השאיפות השונות שלהם לעתיד. בנוסף, הם פגשו את ח"כ עודד פורר מישראל ביתנו בכנסת שהסביר מדוע ישראל צריכה להשתלט על רצועת עזה מחדש, ואת ח"כ עאידה תומא סלימאן מחד"ש שהדגישה ש-7 באוקטובר "לא הגיע משום מקום".
עם זאת, הם יצאו מהפגישות האלה עם שאלות קשות על חוק הלאום והאפליה של אזרחי ישראל הערבים בתוך ישראל. משתתף אמריקני, בן למהגרים, שאל אותי ביציאה מהכנסת "אם בארה"ב היה חוק דומה שמתעדף נוצרים הייתי אומר שזו גזענות ואפליה פסולה. אם מדינה ציונית היא מדינה שבה לא-יהודים הם אזרחים סוג ב׳, איך זה יכול להיות מוצדק?"
פגשנו גם פעילי זכויות אדם מהמועצה הנורווגית לפליטים שהעבירו ביקורת קשה על ישראל ואחריותה למשבר ההומניטרי הקשה ברצועה. בהמשך גם פגשנו את מאיה וגילי רומן ממטה משפחות החטופים שסיפרו על הפניית העורף הצורבת מתנועות פמיניסטיות וארגוני זכויות אדם בעולם שלא מכירים בכאב שלהם, רק כי הם ישראלים.
לא רק המשתתפים במשלחת קיבלו הזדמנות לשאול שאלות, הם גם נדרשו בעצמם לענות על שאלות קשות כמו השאלה של אלון דוידי, ראש עיריית שדרות. ״האם יש לכם זכות למתוח עליי ביקורת מבלי להסביר לי מה אתם הייתם עושים אם הייתם בנעליי? איך אתם הייתם מגיבים לטבח 7 באוקטובר?״ תהה דוידי. במקביל, אני וחברי הישראלים שהובלנו את המשלחת נדרשנו להתמודד באומץ ובכנות עם התמונות והסיפורים מעזה שכמעט ולא נמצאים בשיח הישראלי, אבל תופסים את מרכז הבמה בשיח הבינלאומי כמו הרעב בעזה, הקריאות להקים מחדש ישובים ברצועה או לעודד הגירה מרצון. אלו לא היו שיחות פשוטות ולא לכל השאלות היו לנו תשובות, אבל בשום שלב לא התחמקנו מהדיון.
אחרי שבוע עמוס עם שיחות מעמיקות ומאתגרות על ההיסטוריה של התנועה הציונית, על היכולת לקיים מדינה שהיא גם דמוקרטית וגם יהודית, ועל המצב בעזה, חזרתי לקמפוס עם תחושה ברורה שלא כולם נגדנו כמו במערכון של ארץ נהדרת, אלא שיש לנו גם חברי אמת. שעת המשבר הזו חידדה את ההבנה שהיכולת לצלול למקומות הכואבים והקשים ״מול האורחים״ היא לא חולשה, נהפוך הוא, היא בדיוק מה שעוזר לנו לרכוש את אמונם של בני בריתנו בעולם.
אחד המשתתפים במשלחת שהסביר תחילה שמבחינתו הציונות היא תנועה שמפלה לא-יהודים, הודה בפני ביום האחרון שהוא הבין שלציונות גוונים רבים, ושמדינה יהודית יכולה גם להיות דמוקרטית והוגנת. העובדה שאדם ביקורתי כמו הנ"ל יכול להבין את הפרספקטיבה הישראלית ולהציג אותה לאחר מכן בדיונים בחו"ל היא נכס אסטרטגי ראשון במעלה. בסופו של דבר, בלי תמיכת בנות בריתנו בעולם, פוליטית וכלכלית, לא היינו יכולים להקים פה מדינה או להמשיך לקיים אותה.
בשביל לשמור על הקשרים החיוניים הללו עם בני בריתנו בקהילה הבינלאומית אנחנו חייבים לשנות גישה. להחליף את ההסברה ואת מבחני הנאמנות בשיחה כנה, פתוחה והוגנת.
>> מאיה אילני, מאסטרנטית בתכנית למינהל ציבורי באוניברסיטת הרווארד