בשבוע שעבר אשתי תחייה מצאה פתק על חלון המכונית שלה. לא דוח חנייה, לא פלאייר שמציג מבצעים מיוחדים, לא פתק בסגנון "דפקתי את האוטו, תתקשרי כדי להחליף פרטים". זה היה למעשה מכתב קצר מאישה אנונימית. בעברית רהוטה ומדויקת היא סיפרה על משפחתה ועל הקריסה הכלכלית שחוותה בגלל הקורונה.

היא סיפרה שיצאה לחל"ת – חופשה ללא תשלום - שהתארכה והתארכה, ובאופק אין לא תשלום ובטח שלא חופשה. לסיום, היא עשתה משהו לראשונה בחייה – ביקשה נדבה. למחרת תחייה הצמידה לשמשת המכונית מעטפה עם כסף – התהליך הושלם: צד אחד התחנן, צד שני שילם, למרות ששני הצדדים לא מכירים אחד את השני.

קבצני ומבקשי נדבות הם חלק מהנוף האורבני בכל עיר גדולה. זה לא נעים לראות או לפגוש אותם, לפעמים אתה נותן ולפעמים ממשיך בדרכך, אבל תמיד אפשר להתנחם בכך שהם אנשי שוליים, וכנראה שרק נסיבות חיים קיצוניות הביאו אותם למצב הזה.

9,000 קשישים הצטרפו למעגל העוני (צילום: רויטרס, חדשות)
האם הממשלה יודעת עליהם? ארכיון|צילום: רויטרס, חדשות

בשבועות האחרונים מתגלה תמונה מטרידה ואפילו מפחידה: אלו לא אותם הנרקומנים או מוכי הגורל, אלא יותר ויותר אנשים נורמטיביים שפשוט הגיעו לפת לחם, פשוטו כמשמעו. משפחות שנכנסו ברובן לקורונה כעניות אבל הצליחו בדוחק להחזיק את הראש מעל המים – ועכשיו הן טובעות.

רואים את האנשים האלו בצמתים ובבתי תמחוי, עם מבט מבויש ונבוך, שומעים עליהם בכל מיני פוסטים של התרמה ברשתות החברתיות, לפעמים מעבירים את השמות שלהם בקבוצות וואטסאפ פנימיות. אנשים שאנחנו יכולים להכיר, לפעמים אפילו ממש מכירים, כאלו שכבר חודשים ארוכים ללא עבודה והכנסה, שמגרדים שקל לשקל כדי להישאר בדירה השכורה שלהם, ובזמן האחרון איבדו את מחסום הבושה והחלו להתחנן. לאחרונה אני פוגש אותם גם בקניונים ובכניסה לבנייני משרדים, עומדים בבגדים בלויים, מבקשים בשקט, ואחרי שאני פותח את הארנק הם גם מוסיפים "סליחה, מנחם". לכל אחד מאיתנו המעמד הזה קשה.

יש יותר ויותר משפחות שנכנסו ברובן לקורונה כעניות – ועכשיו הן טובעות

כשמדברים על הנפגעים הכלכליים מהקורונה, מביאים בדרך כלל בעלי עסקים, מסעדנים ובעלי אולמות, אומנים ואנשי תיירות - אני מכיר הרבה כאלו, אנשים שמפעל חייהם עומד בסכנה, שנמצאים על סף הרמת ידיים אם לא סגרו כבר את העסק בקיץ. לצידם של אותם אנשים יש את אלו שנותרו שקופים לגמרי – מפוטרים מעבודות דוחק, שאין להם שום חסכונות "לאכול" או מקורות מלבד המעט שהפסיק להגיע.

אנשים נורמטיביים פשוט הגיעו לפת לחם. ארכיון|צילום: חדשות 2

אנחנו עדיין חיים במדינה מסודרת (בסדר, יחסית מסודרת) עם מערכת רווחה, אבל מאז פריצת המשבר הכול התערער כאן. שירותי הרווחה ובמיוחד עמותות המגזר השלישי שלקחו על עצמן חלק גדול מנטל הטיפול בנזקקים, לא עובדות מן הסתם במלוא הכוח, בעוד שקצב הפניות והצרכים רק מתגבר. אני חושב על אותה אישה שכתבה את המכתב הזה, ובלי ספק גם מכתבים רבים אחרים בבחינת "שלח לחמך על פני המים", ושואל את עצמי האם מישהו באחד המנגנונים הממשלתיים במדינת ישראל יודע עליה ועל מצבה?

האם הגיוני שבממשלה עוסקים בוועדות איתור ובחתונות, כאשר ממש מחטטים בפחי אשפה?

המחירים הגבוהים של הסגרים וההגבלות כבר ידועים, ולאט לאט הנתונים המחקריים יוצאים החוצה: אלימות במשפחה, דיכאון, התגברות חרדות, הידרדרות נפשית, פגיעה בילדים ובני נוער – הרשימה המבהילה הזו רק מתארכת ומתארכת, וכוללת עוד ועוד תחומים.

אנחנו סופרים את קורבנות הקורונה, את החולים הקשים והמונשמים, המערכות יודעות לאתר אנשים ולהכניס אוטומטית עשרות אלפים לבידוד. האם מאתרים גם את אלו שלא נדבקו בנגיף, אבל הקורונה סוגרת טבעת חנק נוראית על צווארם? האם הגיוני שבממשלה עוסקים בוועדות איתור ובחתונות, כאשר ממש מחטטים בפחי אשפה?

"לנצח את הקורונה" זה לא רק לרסק את העקומה ולמנוע הדבקות, זה גם לדעת לטפל בנפגעים הלא-רפואיים של המגפה הזו. לפרטים אפשר לפנות לאישה האלמונית. אין לי ספק שבקרוב יגיע ממנה עוד פתק.

בנימין נתניהו ובני גנץ (עיבוד: POOL)
מחטטים בפחים כשהממשלה מתעסקת בוועדות איתור|עיבוד: POOL