"בהתחלה אמרנו – צריך להציב טנק ברחוב הראשי של כל עיר. גם ככה אנחנו הפלסטינים רגילים לסגר או לעוצר. זה ישכנע את כולם להישאר בבתים ולא לצאת ולהסתכן. אלא שעכשיו כולם בבית וזה באמת מרגיש כמו בזמן מלחמה – מזכיר את ימי הפלישה הישראלית ב-2002." הרישא של הדברים האלה שאמר לי חבר פלסטיני בבדיחות הדעת התחלפה בתיאור רציני של הנעשה בשטחים – ושם אפשר לגלות חברה מבוהלת ומכאן גם ממושמעת וצייתנית מאוד להוראות שיוצאות ממשרד הבריאות הפלסטיני.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

כמו בישראל גם בשטחי הגדה החיים נעצרו מלכת. ואולי בניגוד לישראל, ההבנה הפלסטינית היא שבשל היעדר יכולת לתת מענה רפואי אמיתי לחולי הקורונה אם מספרם יאמיר – המאבק העיקרי שמנהלים הפלסטינים הוא כעת, בשלב המניעה. ברשות הפלסטינית מבינים שכישלון בשלב צעדי המנע של התפשטות הנגיף עלול להוביל לקריסה מהירה של מערכת הבריאות הפלסטינית.

דוגמא לרצינות הדברים אפשר לראות בהנחיות לגבי אסירים משוחררים. רק לפני שבוע וחצי השתחרר אסיר ממחנה הפליטים ג'נין. קבלת הפנים שקיבל היתה לא פחות מחסרת תקדים. אלפי בני אדם ומאות חמושים קיבלו את פניו, מתגודדים ברחבה המרכזית בלב המחנה בצפיפות יוצאת דופן. התמונות האלה הרתיחו את לשכת היו"ר אבו מאזן ואת בכירי הרשות הפלסטינית. ההנחיה שיצאה בעקבות האירוע היתה ברורה: כשאסיר משתחרר עליו להיכנס לפרק זמן של שבועיים לאחד ממתקני הבידוד שהוקמו בכל ערי הגדה. אם יתברר שאיננו חולה, הוא יכנס לעוד 14 יום בידוד ביתי ורק אחר כך ניתן יהיה לציין את שחרורו. כל הפרה של הנחיה זו משמעה שנת מאסר וקנס של 1,000 דינאר. וכשכך מתייחסים לסמלי ההתנגדות, מה יגידו אזובי הקיר.

בהלת הקורונה בעיר העתיקה בירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש/90 )
בהלת הקורונה הגיעה לרשות הפלסטינית|צילום: יונתן זינדל, פלאש/90

"אף אחד לא יוצא מהבית אלא לקניות", מספרת לי נסרין, חברה ממזרח ירושלים. "הרחובות ריקים כמעט לגמרי". גם בגדה אני שומע את הדיווחים האלה שמספרים שאנשים יוצאים מהבית לקניות מזון בלבד. בחלק מן המקומות בעלי דוכנים נקנסים אם הם לא מחייבים את לקוחותיהם לעמוד במרחק של שני מטר ולעטות כפפות ומסיכות. "במקום העיריה או משרד הבריאות שרואים בנו שקופים ולא מטפלים בנו או בודקים אותנו (רק בימים האחרונים נפתחה מערכת בדיקה בשיח ג'ראח), הקמנו מערכים של מתנדבים", ממשיכה נסרין. "אלה החלו בטיהור הרחובות וכעת הם עסוקים בחלוקת מזון לנזקקים, בעיקר למבוגרים שנשארים בבית".

מושל מחוז ירושלים למשל הקים אתר אלקטרוני ששמו "מדד", ושם יכולים אנשים, בדרך כלל מבוגרים, לבקש מזון באנונימיות. לאחר מכן צעירים מתנדבים יביאו להם את המזון הביתה מחנויות שמנדבות את המצרכים. אגב מבוגרים - חלק גדול מן האנשים שמתגוררים עם הוריהם נטשו את הבתים ועברו לגור אצל אחים או חברים מחשש שידביקו את הוריהם, מספרים לי. אלה יקפידו להביא אוכל להוריהם ולשים אותו על מפתן הדלת מחשש שמא ידביקו אותם.

בכלל, החברה הפלסטינית, שמפגינה גם בימים כתיקונם סולידריות גדולה בכל מה שקשור לטיפול בפרטים שבה, עושה זאת עכשיו עוד יותר מן הרגיל. גם הרשות הפלסטינית משתתפת בסיוע, כולל פיצוי לנפגעים מן המגזר הפרטי, ומשתתפת בחלק מתשלום המשכורות לאותם אנשים.

_OBJ

אחת הבעיות הייחודיות לחברה הערבית בהקשר של הקורונה זו הבושה וההסתרה. חלק מן הסיבה שעד כה נבדקו רק 7,000 איש בשטחים, כמו כמות הנבדקים של יום אחד בלבד בישראל, היא החשש של אנשים לגלות כי נדבקו, מה שיצמיד אות קין על מצחם. תחילה היו סיפורים על אנשים שנדבקו אולם חששו לספר לסביבה שמסביב, המשיכו בשגרת חיים והדביקו אחרים. "אני מכיר מישהו כזה ששכניו הכו אותו מכות נמרצות בשל העובדה שהוא סיכן אותם", מספר לי פלסטיני. מכאן אין זה מפתיע שנולד בימים האחרונים קמפיין אינטרנטי שנקרא "אצאבתי מש עיב" או בעברית – "הידבקותי (בקורונה) איננה בושה", אשר נועד לעורר את המודעות לבדיקות ולנרמל את היחס לחולים.

ועוד נקודה אחת חשובה מאוד – היחסים בין ישראל לפלסטינים. כבר רבות נאמר על שיתוף הפעולה הרפואי והאחר שמתנהל בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית ואפילו במידה מסוימת בין ישראל לבין עזה, אולם אני יכול לחוש את זה גם ברמת האזרח הפלסטיני הפשוט. ישראל אמנם נתפסת כיצואנית הקורונה לשטחים, אבל באותה נשימה השיח הוא שמדובר בגורל משותף אחד ולכן אנחנו באותה הסירה. "גם הטרמינולוגיה השתנתה. אנשים אצלנו כבר לא מוסיפים את המילה כיבוש שמדברים על משרד הבריאות שלכם אלא פשוט – משרד הבריאות הישראלי", מספרת לי נסרין. "זו דוגמא קטנה אבל היא ממחישה שהאירוע הזה הוא הזדמנות פז לשינוי תפיסתי – אצלנו ואצלכם. זה זמן לשיתוף פעולה ולהפגנת אנושיות, לא למלחמות. אני מאמינה באמת שהשלום יכול לפרוץ אם נתאגד יחד מול האויב המשותף שלנו". אשרי המאמין.